משולש סרפינסקי

ההגדרה הבסיסית ביותר של פרקטל הינה צורה גיאומטרית משזכירה את עצמה בכל רמת מורכבות בה נסתכל עליה , דוגמא קלאסית לכך הוא משולש "סרפינסקי" .

מה למשולש סרפינסקי ולרפואה ? ובכן , ההתנהלות ה"פרקטלית" של תופעות בטבע אינה נחלתם הבלעדית של ציורים גיאומטריים ומשוואות מתמטיות מורכבות , עולם החי עמוס בתופעות שמבט שני בהן יראה לנו שאין זו ,אלא, גילגולה של אותה תופעה , ממבנהו הפנימי של עלה , דרך סידור עלי הכרוב , דימיון טריוויאלי-אך-מעורר-מחשבה בין גלקסיה למודל האטום , פתיתי שלג ובהקשר שלנו – המבנה האלבאולי של הריאה האנושית , הקורלציה בין סיבי שריר בודדים למבנה השריר הכולל , עצם החשיבה באנושית מסודרת ,לפי אחת מארבעת התיאוריות הנפוצות של מנגנוני זכירה ושמירת מידע , בצורה של הפעלת או סגירת " מתגים " , ומהם אותם מתגים אם לא הסתעפויות של כן ולא שאותם מייצגים התאים (UNMYELINATED) האפורים בקורטקס, אם כן כשאנו באים לדבר על המנגנון האנושי , ובשורות הבאות אעשה זאת בדוגמאות שאולי יעוררו בכם כיוון מחשבה חדש , אנו כנראה ( מפאת חוסר המחקר בעיניין ) יכולים לדבר על פרקטליזציה של המבנה האנטומי של גוף האדם ( שמתחיל עוד בימי הזיגוטה בשלב הציסטובלסטיזציה שלה שהוא פרקטל של עצמו כמובן , עד לשלב הדיפרנסיאציה לשלושת השכבות העיקריות של ההתפתחות הראשונית )  ולהמשיך איתה עד כדי לעומק התודעה ובכך ללא ספק גם לתת הסברים נהירים למדי על החיבור שבין גוף ומנטליות ( 1.התאים צמאים לנוזלים  > ADH משתחרר מההיפותאלמוס > מים מגיעים לפלסמה מהמחזור הכילייתי , 2. התאים צמאים לנוזלים > יובש באיזור הפה > הגוף ( הסובייקטיבי) מרגיש צמא) , כשאחד האפקטים המיידיים ביותר כמובן מתקבלים בחיבור הביוכימי הישיר שבין גוף וראש (ההיפופיסיס, לצורך הדיון ) – הקטוצ'אלמינים ( AKA – אפינפרין , נוראפינפרין ) , stress  למשל יוצר סטימולצייה של ACTH ההורמון האחראי כידוע ליצירתם של גלוקוקורטיקואידים בבלוטה האדרנלית , אותם גלוקוקורטיקוידס שיש להם גם השפעה ניכרת בהפיכה של נוראפינפרין לאפינפרין  - יש שיאמרו שלכאורה נוצרה כאן בעיה , נואפינפרין הוא "סם" מרגיע , לעומת זאת אפינפרין הוא "סם" מעורר , אז נכון שכאשר פחד מופיע קצב הפעימות עולה והמערכת הימפטית מעצבבת ביתר שאת , אבל לא כל מצב שמוגדר כ stress  מעורר את התופעות הביולוגיות הללו , לפעמים , אנחנו יכולים לחשוש ממשהו שהסכנה ממנו אינה ברורה ומיידית  ( משבר גיל הארבעים ) והתרגום הפיזי הוא בדיוק הפוך , אז איך ניתן ליישב את הפרדוקס , ובכן , הסיבה היא שאין כאן דיכוטומיה שיטחית , וזה מהותו של פרקטל , אם אנחנו מסתכלים על stress  לדוגמא במרחק של עשר שנים עלינו להתסכל על המרחק באותו גובה פרופורציונלי – ולצורך העיניין , אם בדוגמא הראשונית היה לנו מקרה קלאסי של FIGHT OR FLIGHT  התגובה הגופנית הייתה במבנה השורשי הגרעיני והמחובר ביותר ל"סם" הממריץ ( הפיכה מיידית ומהירה של נוראפינפרין לאפינפרין לאחר סטימולציה היפופיסיסית ) , בדוגמא השנייה עלינו להתרחק הרבה יותר במעלה מורכבותו של משולש הסרפינסקי האנלוגי של המערכת הסימפתית , וכך נגיע לעובדות מעניינות במיוחד , משום שהרגולצייה של ACTH  תלוייה בין השאר בכמות הגלוקוז התוך דמי ( גלוקוז > גלוקוקורטיקודיס להפיכתו לגליקוגן בכבד ) , שימו לב ! כעת המקור לחשש אינו מגיע מההיפותאלמוס, הוא אינו ישיר , המקור מגיע ,ככל הנראה, מאיזורים בקורטקס השומרים זכרונות, תחושות ורגשות , וכאן העסק נעשה באמת מעניין , שכן המערכת ה"פרקטלית" התגובתית מחכה בדיוק את החשיבה האנושית , אם בדוגמא הראשונית סיטואציה פיזית גוררת stress , בדוגמא השנייה סיטואציה רגשית גוררת סטואציה פיזית גוררת stress  (אנחנו חוששים מגיל הארבעים – לאן הגעתי? מה הספקתי ?   , אך התגובה האפינפרינית מגיעה ביום ההולדת עצמו – בסיטואציה עצמה או במילים אחרות ברמת המורכבות הפשוטה ביותר שלה ) , ולכן גם ברמת המורכבות הגבוהה יותר , יש קורלציה – דוגמא אחת היא : מרכז הרגש בקורטקס > מובילה להתעסקות מחשבתית או סטימולציה " פאסיבית " , הגירוי הינו "תוך מוחי " בתוך קומישורים פנימיים , אותה התעסקות בגירוי של התאים האפורים המאחסנים את רגשותינו מכניסים את המשתמש בהם למין "מלכוד 22  " , אנחנו נגלה יותר אם נעמיק הסתעפות הדיכוטומית של הקומישורים הפנימיים אך מצד שני כל הסתעפות נוספת מצריכה עוד אנרגיה או עוד threshold  של action potential  , אנרגיה שהייתה אמורה במקור להתחלק בין פעילות מחשבתית תוך מוחית (שההתעסקות בה ( לצרכים שאינם למידה מפעולות שנעשו או מציאת מידע אובייקטיבי ) הינה חסרת כל תועלת מבחינת צרכי הגוף הפיזי )  לפעילות של המערכת המוטורית  , מעניקה עדיפות חסרת הגיון לפעילות המוחית ומשאירה מעט מאוד אנרגיה או במילים אחרות ATP לתעלות ה NA/K  במערכת המוטורית > אין הפעלה של שרירים > אין צורך בגלוקוז > אין צורך בגלוקוקורטיקואידים >אין סטימולציה של הפיכת נוראפינפרינים לאפינפרינים > יותר נוראפינפרינים בגוף > הגוף ברגיעה לא סטבילית ( האנלוגיה המתאימה ביותר – אנמיות הכרתית ) . כל זאת כאמור , עד להתקרבות לנקודה המסוימת או לרמה המורבות הפשוטה – האפינפרין תופס פיקוד !

אנלוגיות מעין אלה לא מסתיימות כאן , היכולת של הcerebellum  למשל לההיענות לפעולות שוטפות כמו נהיגה או רכיבה על אופניים  - הפעמים הראשונות בונות את הצורה הפשוטה ביותר בפרקטל , המוח הקטן מקבל את מיקום השרירים במרחב ,את המידע הסובייקטיבי מהקורטקס ומקבל את ההחלטה בהתאם לנתונים , אחרי כן המוח הקטן כבר בונה מספיק צורות פשוטות בפרקטל כדי להבין לבד מה תהיה הצורה הבאה ( שכן היא זהה לחלוטין לכל השאר ) והמוח הקטן כבר לא צריך את כל הנתונים כדי להגיע לבניית הצורה – זמן התגובה מתקצר , זו הסיבה שיש לנו קושי בביצוע פעולות לכאורה פשוטות כשאנו ב stress  , עצם ההתעסקות במידע עושה מודיפיקציה לנתונים הנכנסים למוח הקטן  - הנתונים היבשים זהים , אך המידע לגבי אופן ביצוע הפעולה משתנה , ולכן המוח הקטן לא "מרשה " לעצמו להסתכל באותה סיטואציה בדיוק על אותו תרשים פרקטאלי שכן בפראקטל הראשוני כל הנתונים הנכנסים היו מסוג מסוים בלבד, הוא מתחיל לנסות ולהתאים את הצורה החדשה לכל מיני דפוסי פרקטלים ששמורים אצלו וכמובן לא מצליח , המסקנה של המוח הקטן , אם כן , היא שמדובר בתרגיל חדש שמצריך יצירת מבנה פרקטלי משלו ובכל יותר עיכוב בפעולות פשוטות לכאורה כאילו היו אלה פעולותינו הראשונות באותו תהליך .

ובכן , אם אנחנו מסיקים הסקת ביניים , שהגוף אכן , בונה את המערכות הרפלסקסטיביות בו , המערכות המכניות ומערכות העברת האנרגיה במודל פרקטלי – אנחנו למעשה מתייחסים ביחס מועדף ומובדל כלפי תופעות מסוימות וכעת אנו מתקרבים למהות ההקדמה הארוכה ,  כשאנחנו מתייחסים לתופעות המתלוות לתופעות הרצויות של תרופה מסוימת כאל תופעות לוואי , אנחנו לא יכולים להניח מחד שרכיב אקטיבי מסוים בתרופה יוצר תגובה רצויה בגוף ומאידך להניח שגוף נותן אינטרפרטציה משלו לתרופה ומוסיף תסמינים משלו .

אם קיימים תסמינים לא רצויים כתוצאה משימוש בתרופה מסוימת עלינו לשאוב מכך שתי מסקנות –

א.      אם תופעות הלוואי מסוכנות בחלקן/פוגמות במטופל ברמת האישיות או ברמה הפיזית   (רמת המורכבות הגבוהה) עלינו להסיק שההשפעות הן כאלה גם ברמת המפגש בין מולקולה לרצפטור (רמת המורכבות הפשוטה ביותר)

ב.      אם נגיע למצב בו רמת המורכבות הפשוטה תהיה חפה מכל פגמים – נוכל להמנע מתופעות לוואי מסוכנות( כמובן , קשה עד בלתי אפשרי לביצוע ברמה הטכנית)

ולכן כל שנותר לנו לעשות הוא לפחות להשתמש במודל הפרקטלי כדי להבין את המהות האמיתית של תרופה מסוימת ואולי על ידי כך גם להבין מעט יותר על אותם איברים עליהם היא פועלת .